בית חולים באשדוד

בית חולים באשדוד

סיפור בית החולים באשדוד הוא סיפור די עצוב, כבר למעלה משני עשורים פועלים כוחות עירוניים מכל קצוות הקשת בעיר למען הקמתו של בית חולים מקומי בעיר.

כמה פעמים הקמת בית החולים נראתה כגמורה ולפני ביצוע, ובכל פעם מחדש גורם עלום מכשיל את ביצוע החלטה.

פוליטיקת ההתנגדות לבית החולים באשדוד מורכבת מאוד.  הגורמים המתנגדים הם בתי החולים באשקלון וברחובות, "הנהנים" מפנייתם של תושבי אשדוד ללא ברירות רבות.

בית החולים באשקלון פועל מתחילת שנות ה – 60 ונועד לשרת את אוכלוסיית דרום הארץ.

בית החולים ברחובות הוא ישן אפילו יותר, מראשית שנות ה – 50.

במשך הזמן בתי החולים האלו גדלו והתפתחו וכיום הם משרתים אוכלוסייה גדולה, של כמיליון איש. לשני בתי החולים האלו, יש יותר מסיבה אחת להתנגד להקמת בית חולים באשדוד למשל, חלוקת קהל היעד עם גורם נוסף, הפסד הכלכלי, בריחת מוחות של עובדים, צמצום והתכווצות ועוד.

התנגדות עיקשת להקמת בית חולים באשדוד היא של משרד האוצר, הוא פועל בשיטתיות למעלה מעשר שנים. משרד האוצר מנסה לחייב את הכפופים לתקציב המדינה להתייעל, גם אם זה על חשבון איכות החיים של תושבי אשדוד.

כבר ב 1993 פורסמה תוכנית תמ"א 31, והיא כוללת הקמת בית חולים באשדוד. תוכנית זו עברה וקיבלה את אישור הממשלה. בין 1993 לבין 2002 בוצעו פעולות שונות לקידום התוכנית, כמו קביעת קריטריונים  על ידי משרד הבריאות, סגירת תנאי המכרז הראשון, סגירת תנאי מכרז שני, אבל שום דבר ממשי לא התקיים. ב 2002 התקבל חוק פרטי של סופה לנדבר בכנסת, ומאז משרד האוצר בתירוצים אינסופיים מטרפד כל מה שניתן, כדי למנוע את הקמתו של בית החולים באשדוד.

בשנת 2002 הגיע לשיא המאבק להקמת בית חולים באשדוד, ובה התקבל חוק בכנסת הקובע שתוך 6 שנים יוקם בית חולים ויהיו בו למעלה מ 300 מיטות. בחוק הוחלט גם, שאם תוך חצי שנה לא ימצא משקיע, אז המדינה תממן את הקמתו של בית החולים.

גם אחרי קבלתו של החוק, בניגוד למינהל תקין, המדינה מערימה קשיים ומנסה לבטל את ההחלטה בדרכים שונות. כל שנה עם אישור תקציב המדינה מצליחים אנשי האוצר להוסיף ולהסיר סעיפים בחוק ההסדרים הדוחים את העלאת בית החולים לדיון תקציבי.

בחוק התקציב ב 2009, התגלתה הפתעה נוספת ולא מפתיעה, פקידי האוצר דחו שוב פעם את ההחלטה להקמת בית החולים ודרשו להסיר מהחוק סעיף המחייב את המדינה לממן את בית החולים אם לא ימצא משקיע פרטי. לפי דברי פקידי האוצר, עד 2020 לא יוקם בית חולים בעיר.

תושבי העיר והנהגתה פעלו, אולי לא מספיק, כדי לחייב את המדינה למלא את התחייבויותיה, בין היתר על ידי הפעלת לובי ולחצים על חברי כנסת, שרים וראש הממשלה, השתתפות בועדות הכנסת, פגישות עם מנהל מקרקעי ישראל. כאשר כל הלחצים האלו לא השיגו את מטרתם, עתרה עיריית אשדוד לבג"צ, כדי שיורה למדינה לקיים את החוק בעצמה.

האישים העיקריים המזוהים שפעלו להקמת בית החולים באשדוד הם: ח"כ סופה לנדבר, שהצליחה להעביר את חוק בית החולים באשדוד ב 2002. ראש העיר, אינג' צבי צילקר, במרבית שנותיה של העיר וראש העיר הנוכחי דר' יחיאל לסרי.

בשלהי 2009 הודיע שר האוצר  על זירוז הפעולות להקמת בית החולים, והחליט להקצות 130 מיליון ₪  לזוכה במכרז, שיתחיל לעבוד תוך שלושה חודשים. בנתיים עברה למעלה משנה ודבר לא קרה. שלושה גופים עיקרים מתמודדים על הקמת בית החולים והם: אסותא, מכון מור וקריה רפואית אשדוד.

ההחלטה והביצוע של בית החולים באשדוד היא דוגמה נוספת למדיניות הפוכה, מזו המוצהרת. מדיניות של פיזור האוכלוסיה. אם בראשית המדינה ניתן לראות החלטות פוליטיות של מדינאים על הקמתם של גופים ומוסדות מחוץ לרצועה הצרה של מרכז המדינה, הרי המדיניות כפי שהיא באה לידי ביטוי בהפניית משאבים מעבר למרכז המדינה היא הפוכה לחלוטין. השקעות המדינה בצפון ובדרום היא מינמלית עד אפסית.

הבעיה החמורה, אף יותר מנושא בית החולים באשדוד היא המדיניות העצמאית והמנוגדת של משרד האוצר, הפועלת בניגוד להחלטות שהתקבלו  בכנסת.

הצורך החיוני על הקמתו של בית חולים באשדוד הוא ברור וודאי, מחקרים רבים גם אלו של מרכז המחקר בכנסת הצביעו על ההכרח בהקמתו של בית חולים מודרני ומספיק גדול שישרת את האוכלוסייה. בינתיים למרות הצרכים הדחופים, למרות ההתדרדרות הביטחונית בגבול הדרומי, למרות חוסר השוויון של תושבי דרום ישראל ביחס לשאר תושבי המדינה. המדינה מתעקשת לפגוע באיכות החיים ובחיים עצמם של תושביה בדרום. כל זאת מתוך שיקולים כלכליים צרים ומדיניות ניאו קפיטליסטית הזויה של משרד האוצר בעשורים האחרונים

כדי לשמוע את התירוצים ההזויים של האוצר: "אם יבנו עוד בתי חולים אנשים ירצו יותר להתאשפז…"…