מהן התכונות הראויות לראש עיר או מנהיג

מה עושה אדם למנהיג היכולות וההישגים האישיים או תכונות אחרות, למשל כריזמה, קבלה באהבה את התפקיד, לשרת את הציבור.
כדי לענות על השאלה הזו, יש מקום לבחון מקרים של ראשי ערים או מנהיגים הראויים לתפקידם.

בבאר שבע, מכהן רוביק דנילוביץ כראש עיר, ועל פני הדברים נראה שתושבי עירו אוהבים אותו ושבעי רצון ממילוי תפקידו.

בתל אביב, עיר ענקית, כמעט מדינה, מכהן בה רון חולדאי כראש עיר. הוא מכהן כבר כמה קדנציות, אמנם יש כמה מועמדים המנסים להתמודד מולו, אבל אף אחד לר ממש נושף בעורפו.

באשדוד, ראש העיר הוא יחיאל לסרי, 10 שנים הוא בתפקיד, ונראה שהציבור באשדוד מאס בו, רבים ממש נושפים בעורפו, מתמודדים ואולי גם בתוך ביתו הפוליטי.

מהם ההבדלים בין השלושה ?

כל אחד מהם הביא איתו היסטוריה של פעילות, כל אחד מתנהל בדרך ייחודית לו, כל אחד בעל יכולות והישגים אישיים משמעותיים.

דנילוביץ, היה פעיל פוליטי צעיר שטיפס אודות לכריזמה וליכולת האישית. הוא מוערך מאוד בקרב ציבור בוחריו. נראה שההערכה כלפיו היא תוצאה ישירה של פעולות למען הציבור, גם במחיר של חיכוך עם בסיסי הכוח במדינה. טובת באר שבע היא לנגד עיניו.

חולדאי, שנים רבות היה איש צבא, פשט מדים ונכנס לפעילות אזרחית מלוא הקיטור. הוא התחכך בציבור התל אביבי כמנהל תיכון, הרגיש את הצרכים של תושבי העיר, וכאשר המדינה לא נתנה מענה לבעיות תל אביביות, לא חשש לייצר פתרונות מקומיים, הן בתחום הדיור המוזל והן בתחום החינוך. זו הסיבה שחולדאי מכהן כבר 4 קדנציות.

יחיאל לסרי, באשדוד מילא תפקידים רבים, בהיבט האישי, הוא בעל כישורים רבים, איש צבא, רופא, פוליטיקאי. כראש עיר הוא דמות די חיוורת, לכן ההתנגדות אליו גברה מאוד.

מה גרם לדמויות האלו למצב את עצמם ופעילותם, כפי שתואר פה ?

מהתיאור הזה, בולטים חולדאי ודנילוביץ בהיבט האישי, שניהם מנהיגים של אנשים, מעבר ליכולות ולהישגים האישיים, הם ניחנו ביכולות חברתיות וריגשיות.
שני ראשי הערים האלו שומרים ומטפחים את הקשר האישי עם הציבור, הם לא רק מנהלי עיר הם מנהיגים, שאינם חוששים להצטופף בקרב התושבים, דלתות לשכותיהם פתוחות באופן קבוע לתושבי העיר. הם מתחככים בציבור באופן טבעי, עושה רושם שהם גם נהנים מכך.

מה עושה את לסרי מאשדוד למה שהוא ?

יכולותיו וכישוריו האישיים הובילו ואיפשרו לו להתקדם, אבל נראה שמבחינה רגשית וחברתית חסרה לו האינטלגנציה הדרושה.

לסרי רואה בציבור, בתושבים גורם המפריע לו בעבודה, הציבור מעיק עליו, הוא לא אוהב את המגע עם התושבים, למען האמת, נראה שהוא ממש סובל וסולד מאנשים.
לשכתו הייתה ועודנה סגורה לציבור, כבר כמה שנים הוא נמנע מהתחככות בעם, יש לו נציגים ושומרים המסננים את סביבתו.

כיום כחודשיים לפני מועד הבחירות, ב 30.10.2018, לסרי כמעט שלא נראה בציבור. 

במקרים הבודדים שלסרי נראה בציבור, הוא מתייצב אחרי עמדת נואם ולפני לוח מודעות המתאר אותו.
יש ניגוד חריף בין הפרסום האישי, של דמותו הניבטת משלטים ענקיים הפזורים ברחבי העיר לבין המציאות הזו, שבה הוא נחבא מהציבור.

אם חוזרים לשאלה בראשית הדברים, ניתן להבין שלא הכישורים והיכולות האישיים הם התכונות הראויות למנהיג, לראש עיר, אלה דווקא הכישורים החברתיים והרגשיים.

אלו התכונות העושות את המנהיג למקובל ואהוד על הציבור.

אם כן כאשר אנו מתייצבים לבחור את המועמד לראשות העיר, עלינו לבחון את הכריזמה האישית, את היכולת להצטופף בתושבים, לפגוש את התושב בגובה העיניים,לא דרך מסכים ופלקטים.

יותר מכך, הכישורים האישיים של העבר: השכלה, תפקידים, יכולת, ושאר ההישגים, לא הם המנבאים את הצלחתו בתפקיד.

עם כל הכבוד לתואר דוקטור, רופא, עורך דין, מנהל או רואה חשבון…

זה לא מה שדרוש כדי להיות ראש עיר טוב.

ראש עיר טוב, הוא זה הרואה בתושב שותף, זה שאוהב את התושב, זה הזמין לאנשים ולא חושש ומסתגר.

ראש עיר חושש ומסתגר, נאלץ לבדוק כיצד כל החלטה ופעולה שלו משמרת את כוחו, ולכן טבעי שהוא נתון ללחץ, הוא משנה את דעתו בנקל, הוא מוציא לפועל מדיניות של אחרים. הוא נתמך על ידי בעלי עניין.

הציבור שהוא החכם ביותר, מרגיש מבין  ויודע מי מתאים להיות ראש העיר שלו, ידע לקבל את ההחלטה הטוב בשביל התושבים.

לכן ביום הבחירות, כולם מתייצבים, כולם בוחרים את ראש העיר הראוי, לא להתרשם מתעודות העבר, רק מהפעולות לטובת הציבור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *